מטפסי הרים, מכשפות, ציידים מקוללים ואפילו תיבת נח: ההיסטוריה והאגדות של הצריח המסתורי ביותר בדולומיטים של בלונו.
מבלונו רואים אותה שם למעלה, דקה וקפואה במקומה, נשענת על השמיים.
כשהשקיעה מציתה את ה־Schiara, ה־Gusela del Vescovà נותרת לכמה רגעים דולקת כמו נר. אחר כך האור נעלם, הקירות שבים להיות אפורים והצריח נדמה כמי שהופך לזקיף של עולם שבני אדם אינם מורשים להיכנס אליו.
זה סלע, כמובן. אבל מי שחי למרגלותיו יודע שזה לא רק סלע.
ה־Gusela מתבוננת בבלונו כבר מאות שנים. היא ראתה צבאות ועולי רגל עוברים, חוטבי עצים, ציידים ומבריחים. היא הכירה אנשים שהביטו בה ביראה ואחרים שהחליטו להתמודד איתה. היא אספה סביבה סיפורים כה בלתי סבירים עד שהם נשמעים אמיתיים, ועובדות שקרו באמת ושעם חלוף הזמן נדמות יותר ויותר לאגדות.
היום שבו שלושה גברים הגיעו לפסגה
התאריך שנכנס להיסטוריה של טיפוס ההרים הוא 14 בספטמבר 1913; כמה מקורות מציינים את ה־16.
באותו יום הצליחו Arturo Andreoletti המילאנזי, מורה הדרך מ־Val di Fassa Francesco Jori וחייל יחידות ההרים Giuseppe Pasquali לעלות אל ראש ה־Gusela.
במבט מן העיר הצריח נראה כמעט בלתי מושג: מחט אבן נעוצה על שפת הקיר הדרומי העצום של ה־Schiara. גם השם מזכיר זאת: בניב של בלונו, gusela פירושו בדיוק מחט.
הטיפוס עצמו אורכו עשרות מטרים בודדות. אבל כדי להגיע לבסיס הצריח נדרשים מסע גישה ארוך ומתיש, צעד בטוח וניסיון בטיפוס הרים. מסביב אין דבר מרגיע: רק סלע, שמיים וריק המסוגל לבלוע כל קול.
אפשר לדמיין את שלושת הגברים על הפסגה, באותו ספטמבר רחוק של 1913. מתחתיהם בלונו ודאי נראתה זעירה. הבתים, מגדלי הפעמונים והרחובות נדמו כשייכים לעולם מרוחק. אולי איש לא אמר דבר. יש מקומות שבהם המילים מיותרות, כמעט לא במקומן.
ההר, לעומת זאת, נראה כאילו חיכה להם.
האישה הראשונה על ה־Gusela
כמה שנים אחר כך הייתה זו אישה ששברה מחסום נוסף.
שמה היה Maria Breviglieri, בתו של הצלם מבלונו Pompeo Breviglieri. העדויות ממקמות את עלייתה בסביבות אמצע שנות העשרים; כמה שחזורים מציינים את 1928. כך או כך, היא הייתה האישה הראשונה הידועה שהגיעה לראש ה־Gusela.
בתקופה שבה טיפוס הרים של נשים עדיין התקבל בהפתעה, ולא אחת בחשדנות גלויה, לעלייה ההיא הייתה משמעות שחרגה בהרבה מכיבוש פסגה. Maria הגיעה למקום שאליו, לדעת רבים, אישה לא הייתה אמורה אפילו לנסות לעלות.
וה־Gusela, שאינה מכירה את המוסכמות של בני האדם, קיבלה אותה כמו את האחרים: ברוח, בשתיקה ובתהום.
תצלום משנת 1927 מראה דווקא את Genio Pol מבלונו על הפסגה. האיש שם למעלה, תלוי בין ארץ לשמיים, ומתחתיו נפרש נוף אין־סופי. הוא אינו נראה כמי שכבש את ההר. נדמה יותר שההר הרשה לו, לכמה דקות, להישאר.
כשתיבת נח עגנה בדולומיטים
הרבה לפני מטפסי ההרים, כבר עלו אל ה־Gusela האגדות.
במחצית השנייה של המאה ה־19 תיעדה כמה מהן החוקרת הוונציאנית Angela Nardo Cibele, מתבוננת קשובה במסורות ובסיפורי העם.
תושבי העמקים ידעו שבעידנים קדומים מאוד כיסה הים גם את ההרים האלה. לא היו בידיהם המילים של הגאולוגיה המודרנית, אבל הם ראו צדפים ועקבות ימיים כלואים באבן. וכך נולד הסבר מרתק הרבה יותר.
סיפרו שאחרי המבול קשר נח את תיבתו אל ה־Gusela del Vescovà, והשתמש בצריח הגדול כבעמוד עגינה ענקי.
היו שהרחיקו לכת וטענו שנח עצמו היה אבי תושבי בלונו. ההוכחה? האב הקדמון, כמו גברים רבים בעמקים האלה, אהב יין.
אבל לא כולם הסכימו על מקום העגינה. לפי גרסאות אחרות, התיבה נעצרה על ה־Talvena או על ה־Monte Serva. כנראה שגם האגדות, ממש כמו בני האדם, התקשו להגיע להסכמה.
אבל ל־Gusela היה פרט מכריע לטובתה: במבט מרחוק, כשהערפילים דחוסים בעמקים, היא באמת יכלה להיראות כפיסת היבשה האחרונה שמבצבצת מעל אוקיינוס אין־סופי.
שיח הסרפדים שבפסגה
סיפור אחר הבטיח שעל ראש ה־Gusela צומח buscàt ענק, שיח של סרפדים גדולים כמו עצים.
איש לא הסביר כיצד הצמחים האלה יכלו לשרוד שם למעלה, חשופים לרוח, לכפור ולברקים. אבל באגדות הדברים אינם קורים משום שהם אפשריים: הם קורים משום שהם מסתירים משמעות.
הסרפדים האלה נחשבו לסמל של עקרות, נוכחות עוינת בראש הר שנדמה כדוחה את החיים. אולי זו הייתה אזהרה. אולי פירושה היה שיש מקומות שאינם שייכים לבני האדם, ומי שמתעקש להגיע אליהם צריך להיות מוכן לשלם את המחיר.
המכשפות והציידים הנידונים
כשירד הלילה, ראש ה־Gusela נעשה מסוכן עוד יותר.
אמרו שלמעלה מתכנסות המכשפות כדי לחגוג את טקסי השבת שלהן. הן הגיעו עם החשכה ופתחו בריקודים פרועים, בליווי הרוח שיללה בין קירות ה־Schiara.
איתן רקדו נשמות הציידים שנידונו לגיהנום. היו אלה אנשים שהעדיפו לרדוף אחרי ציד במקום לקיים את מצוות יום החג. על אותו חטא נגזר עליהם לנדוד לנצח בהרים, נגררים בידי המכשפות במחול שלא יסתיים לעולם.
אולי, בלילות מסוימים, מישהו באמת שמע קולות עולים מן ה־Schiara. הרוח, כשהיא חוצה ערוצים ונקיקים, יודעת לחקות קולות רבים. היא יכולה להישמע כקינה, כקריאה או כצחוק רחוק.
האנשים בבתים התקרבו אל האש. ואיש לא יצא לבדוק.
ארבעה צמדי שוורים על חוד של מחט
האגדה המפתיעה ביותר נוגעת לגודל הפסגה.
היום אנחנו יודעים שהשטח בראש הצריח מוגבל. ובכל זאת, היו שסיפרו שהוא רחב כל כך עד שעגלה רתומה לארבעה צמדי שוורים יכלה להסתובב בו במעגל. שמונה שוורים, עגלה ואולי גם העגלון, כולם על חוד ה־Gusela.
זו תמונה בלתי אפשרית. ודווקא משום כך קשה לשכוח אותה.
אגדות העם מגדילות ומעוותות את הדברים, אך לעיתים רחוקות הן עושות זאת ללא סיבה. אולי השטח העצום ההוא לא היה שייך להר האמיתי, אלא להר כפי שדמיינו אותו מי שהביטו בו מקרקעית העמק.
מרחוק ה־Gusela נראית קטנה. בדמיונם של תושבי בלונו, לעומת זאת, היא תמיד הייתה עצומה.
ההר שממשיך להביט בנו
עברו יותר ממאה שנה מאז העלייה של Andreoletti, Jori ו־Pasquali. למטפסים יש היום ציוד טוב יותר, תיאורי מסלול מפורטים ותחזיות מזג אוויר. המרחקים נמדדו, הקירות צולמו וכל מעבר אפשר לתאר.
ובכל זאת, משהו מן ה־Gusela ממשיך לחמוק. אולי משום שהיא לא רק פסגה שיש להגיע אליה. היא סימן חרוט בנוף, נקודה שבה ההיסטוריה המתועדת פוגשת את הזיכרון העממי, ולא תמיד אפשר להבין היכן נגמרת האחת ומתחיל השני.
בימים בהירים היא נראית חדה מעל בלונו. אבל כשמגיעים העננים, היא נעלמת. היא נשארת מוסתרת שעות, לפעמים ימים. ואז הרוח פותחת לפתע פרצה, ומחט האבן מופיעה שוב באותה נקודה, ללא תנועה, כאילו מעולם לא הלכה.
אולי מעולם לא היו שיח הסרפדים, ריקודי המכשפות או העגלה עם שמונת השוורים. אולי נח מעולם לא קשר את תיבתו אל ה־Gusela.
אבל נסו להתבונן בה בשקיעה, כשה־Schiara מאפילה ובעמק נדלקים האורות הראשונים. נסו להביט בה זמן רב.
ברגע מסוים אולי תרגישו שכבר לא אתם אלה שמתבוננים בהר.
זה ההר שמתבונן בכם.
מקורות: Angela Nardo Cibele, אוספי מסורות עממיות של אזור בלונו (המחצית השנייה של המאה ה־19); Ezio Etrari, שחזור העלייה הראשונה עבור ה־Notiziario של CAI ורונה (ינואר 2014); עדויות מקומיות על העלייה הנשית הראשונה.
