ההר שייך לכולם דווקא משום שאינו שייך לאיש. אנחנו יכולים לחצות אותו, להכיר אותו ולהניח ליופיו לשנות אותנו. אבל איננו יכולים להתנהג כאילו כל יער, שביל ומרעה עומדים לרשותנו הבלעדית.
ללכת בדולומיטים פירושו להיכנס לסביבה חיה, לא לתפאורה שנבנתה בשבילנו.
צילום: Mattia Revelant, רישיון Unsplash.
יש ביטוי שחוזר שוב ושוב כשמדברים על ההר: "ההר שייך לכולם". זו אמירה יפה, אך חסרה. אם כוונתה שאיש לא יודר מן ההזדמנות לפגוש את הטבע, לנשום ביער או לצעוד בשביל – זהו עיקרון שראוי להגן עליו. אבל אם היא הופכת לתירוץ לעשות כל מה שבא לנו בכל מקום, היא מאבדת לגמרי את משמעותה.
ההר אינו גן שעשועים, מסלול פרטי או רקע שהועמד לרשות התוכן שלנו ברשתות החברתיות. זוהי מערכת מורכבת שבה חיים זה לצד זה חיות בר, יערות, נחלים, כרי דשא, מרעים, פעילויות מסורתיות, נכסים פרטיים, מבקרים וקהילות מקומיות. החופש שלנו לחצות אותה קיים רק כל עוד אינו פוגע בחייהם, בביטחונם ובחירותם של אחרים.
איננו בעלי היער משום שאנו הולכים בו בכל יום ראשון. איננו בעלי השביל משום שאנו רוכבים בו באופניים, ולא בעלי האחו משום שהכלב שלנו אוהב לרוץ בו חופשי. אנחנו אורחים, ואורח מכבד מנסה להבין היכן הוא נמצא, מי חי במקום ואיזה עקבות ישאיר אחריו.
להגן אין פירושו לסגור
יש ניגוד שגוי שחוזר בדיונים רבים: מצד אחד אלה שרוצים הר נגיש, ומצד שני אלה שרוצים להגן עליו. למעשה, שימוש ושמירה אינם אויבים. סביבה שמכירים וחווים במודעות זוכה להבנה ולאהבה, וקל יותר להגן עליה. אבל "נגיש" אינו יכול להיות "בלי גבולות".
אזור שביר עשוי לדרוש סגירה עונתית. מסלול גדוש במשפחות ובהולכי רגל עשוי שלא להתאים לאופניים הדוהרים בירידה. אזור רבייה של חיות בר עשוי לחייב יותר שקט וקשב. מסלול שמתאים לסוסים אינו בהכרח חופף לשביל צר, חשוף או נוח לסחיפה. אלה הבדלים מוחשיים, לא שיפוטים מוסריים על אנשים או על פעילויות.
הפארק הלאומי דולומיטי בלונו מזכיר שהמורשת שלו יוצאת דופן אך שבירה, ושהביקור חייב להתקיים בלי לפגוע בה. התקנון מסדיר, בין היתר, אופניים, כלי רכב ממונעים, קמפינג וליקוט פטריות; והוא אוסר גם התנהגויות כמו הדלקת אש, קטיפת פרחים, פגיעה בצמחים והטרדת בעלי חיים.
כלבים: הרצועה אינה עונש
מי שאוהב את הכלב שלו רוצה לקחת אותו איתו. זה מובן, אבל החיבה אינה מבטלת את ההשפעה שיכולה להיות לחיית מחמד על הסביבה. גם הכלב השקט ביותר נושא ריחות, סקרנות ואינסטינקטים שחיות הבר תופסות כאיום אפשרי.
בפארק הלאומי דולומיטי בלונו יש להחזיק את הכלבים ברצועה בכל עת. אין זה צעד נגד בעלי החיים: מטרתו למנוע רדיפה והטרדה של חיות בר, מפגשים קשים עם כלבים אחרים, אנשים או בקר, ומצבים מסוכנים לכלב עצמו.
לאסוף את הצואה, לא להשאיר שקיות לאורך המסלול, לשמור מרחק מבעלי החיים במרעה ולכבד איסורים, אם ישנם – אלה מחוות בסיסיות. לומר "הכלב שלי טוב" אינו יכול להחליף כלל שחל על כולם.
אופניים ואופניים חשמליים: לא כל עקבה היא מסלול
האופניים הם אמצעי נפלא להכיר את האזור ויכולים להוות צורת ניידות בעלת השפעה נמוכה. אבל אופניים, ובמיוחד בירידה, נעים במהירות ובמרחקי בלימה שונים מאוד מאלה של הולך רגל. האופניים החשמליים, שמקלים להגיע להפרשי גובה ולמרחקים ניכרים, מרחיבים את מעגל המבקרים והופכים מידע ואחריות לנחוצים עוד יותר.
בתוך הפארק מותר לרכוב בכבישים הארציים, המחוזיים והמקומיים ובדרכי יער ומרעה רבות שהשימוש בהן מותר. אולם הדף הרשמי המוקדש למסלולי אופניים מבהיר שחלק מדרכי היער סגורות ושמעבר אופניים בשבילים אסור.
לכבד את ההבחנה הזו אין פירושו להתנגד לאופני הרים. פירושו לכוון כל פעילות למסלולים המתאימים לה, לצמצם עימותים ותאונות, להגביל את הסחיפה בנקודות העדינות ביותר ולהבטיח חוויה טובה יותר לכולם.
על גב סוס: דרך עתיקה שדורשת מסלולים מתאימים
לחצות אזור על גב סוס יוצר קשר איטי ועמוק עם הנוף. ועם זאת, גם פעילות זו זקוקה לשבילים מתאימים מבחינת רוחב, פני שטח, שיפוע, בטיחות ודו-קיום עם משתמשים אחרים.
בפארק הלאומי דולומיטי בלונו טיולי רכיבה על סוסים מותרים באזורים C ו-D, הכוללים בקירוב כמה עמקים ושטחים מסוימים, ובכמה דרכי יער. הפארק מציע מבחר של מסלולים שאפשר לעבור בהם ברכיבה על סוס. גם כאן הפתרון אינו איסור גורף, אלא בחירה מודעת של המקומות שבהם הפעילות מתאימה.
גם מי שהולך ברגל יכול להיות חסר נימוס
יהיה נוח מדי לתלות כל בעיה בכלבים, באופניים או בסוסים. מי שהולך ברגל אינו מקבל אוטומטית רישיון של רגישות סביבתית. הוא יוצא מן השביל כדי לקצר, דורס כרי דשא, קוטף פרחים, משליך ממחטות ופסולת, משאיר שערים פתוחים, צועק, משתמש ברמקולים, מתקרב לבעלי חיים בשביל תמונה או נכנס לנכסים פרטיים ולמרעים בלי שום תשומת לב.
הכבוד אינו תלוי באמצעי, אלא בהתנהגות. ההר אינו מבחין בין נעלי הרים, גלגלים, כפות ופרסות: הוא רושם את התוצאות של כל מעבר.
דרושים כללים ברורים, לא שלטים בלתי מובנים
כללים עובדים כשהם סבירים, גלויים וקל להכיר אותם לפני היציאה. לא די להציב שלט קטן בתחילת המסלול. דרושות מפות מעודכנות ומערכת משותפת שמסוגלת לציין, לכל מסלול:
- האם מותר להביא כלבים ובאילו תנאים;
- האם הרצועה חובה;
- האם אופניים ואופניים חשמליים רשאים לעבור;
- האם המסלול מתאים לטיולי רכיבה על סוסים;
- האם יש הגבלות עונתיות;
- האם יש מרעים או אזורים רגישים לחיות הבר;
- איזה גוף קבע את הכלל ומתי עודכן;
- אילו קשיים, סכנות ותנאי נגישות הוא מציב.
מפה דיגיטלית כזו תועיל למבקרים, אבל גם לבקתות ההרים, למדריכים, למפעילי תיירות ולתושבים. היא עשויה להפוך לשירות מרכזי של DolomitiBelluno.it ושל האפליקציה העתידית DOLO+GO: לא רק לספר לאן ללכת, אלא לעזור לכל אחד לבחור את המקום המתאים לדרך שבה הוא חווה את ההר.
לחנך, ליידע ולפקח
הפיקוח של רשות הפארק ושל יחידת הקרבינרי של הפארק הכרחי, אבל שום אזור אינו יכול להיות מוגן באמצעות קנסות בלבד. קו ההגנה הראשון הוא תרבותי: מידע נכון, חינוך סביבתי, שילוט מובן והתנהגות עקבית מצד מי שחי את ההר ומספר את סיפורו.
כשמפרים כללים ביודעין, הפיקוח הכרחי. אבל התוצאה החשובה ביותר מושגת כשאדם מוותר מרצונו על כניסה לאזור רגיש, מחזיק את הכלב ברצועה, מאט באופניים או בוחר מסלול אחר – משום שהבין את הסיבה להגבלה.
החופש להשאיר את ההר חי
החופש האמיתי אינו בדרישה שכל פעילות תהיה אפשרית בכל מקום. הוא ביכולת להמשיך לפגוש הר חי: עם השקט שלו, בעלי החיים, היערות, המרעים, מי שעובד בו ומי שיבוא אחרינו.
לא כל דבר אפשר לעשות בכל מקום. לקבל זאת אינו מצמצם את החוויה שלנו: הוא מחזיר לה את ערכה. להיכנס לדולומיטים בכבוד פירושו לזכור שאנחנו חלק מן הנוף רק למשך זמן מעברנו. העקבה הטובה ביותר שנוכל להשאיר היא זו שכמעט אינה נראית.
